אין דבר מתסכל יותר מאשר להוציא מגש של לחם מתנור תעשייתי, רק כדי לגלות שהתוצאה היא כישלון. צד אחד של הלחם נשרף לחלוטין, אך החלק האמצעי עדיין במצב של בצק לא מבושל. זו בזבוז של חומרים, בזבוז של זמן, וגם מקור לצרות.
הבעיה בדרך כלל נעוצה בחום. רוב התנורים מנסים קודם כל לחמם את האוויר, אך האוויר לא מסוגל להעביר חום ביעילות. לכן ויתרנו על מאווררים וסלילי התנגדות והחלפנו אותם במחממים אינפרא-אדומים מסוג קרמי.
זה חשוב מאוד – במקום לחכות שהאוויר יתחמם, אנרגיית האינפרא-אדום נעה בקו ישר ופוגעת ישירות בבצק. אנו מסדרים את המחממים בצורה מסוימת, כך שלא יהיו “נקודות קרות”. כך נוצרת חימום אחיד בכל המגש.
אנו משתמשים בחומר קרמי עם תכולת אלומינה גבוהה כדי לארוז את הנורות, מכיוון שהוא עמיד לחום. ניתן לחמם אותו מאוד ואחר כך לקרר אותו, מבלי שהמארז יישבר.
אך היתרון האמיתי הוא המהירות. המחממים האלו אינם כבדים כמו לוחות ברזל, כך שהם מתחממים תוך שניות. אם החיישנים מזהים ירידה בטמפרטורה, המחממים מגיבים מיד כדי לתקן את המצב. אין יותר צורך לחכות שהתנור יתחמם.
עם זאת, אי אפשר פשוט להכניס את המחממים האלו לתנור ישן. צריך להיות זהירים לגבי מיקומם. אם לא תתכננו את המיקום כראוי, יהיו “חריצים” באזורים שלא יתחממו.
ועוד עצה: חום האינפרא-אדום הוא חזק מאוד. אם המחממים נמצאים קרוב מדי ללחם, הם יכווצו את הפנים של הלחם לפני שהוא יתבשל לחלוטין. אני תמיד ממליץ להשתמש במעצורים שניתן לשנות את מיקומם, כדי שניתן יהיה לשלוט במרחק בין המחממים ללחם.
דבר אחרון – בדקו את לוחות החשמל שלכם. המחממים האלו צורכים הרבה חשמל בזמן ההפעלה הראשונית. ודאו שהחוטים שלכם עמידים לעומס כזה, אחרת עלולים להיות נזקים.